<h1>ספר החינוך מצוה תל"ה</h1>
<h2>דף ג:</h2>
להשבע בשמו ברוך הוא בעת שנצטרך להחזיק ולקיים דבר או להרחיקו לפי שיש בזה גדולה בחוקו והגבורה והרוממות, ועל זה נאמר [דברים י'] ובשמו תשבע, ובביאור אמרו זכרונם לברכה [שבועות ל"ה ע"ב] אמרה תורה השבע בשמו, ואמרה תורה אל תשבע, כלומר כי כמו שהשבועה שאינה צריכה היא נמנעת והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך היא חובה והיא מצות עשה, ולפיכך אין נשבעין לעולם בשום דבר מכל הנבראים, ואמרו זכרונם לברכה [סנהדרין ס"ג ע"א] כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם. ואמנם זה נאמר במי שמכוין להשבע באותו דבר מן הנבראין לבד אבל הנשבע בשמים או בשמש ובירח לכוונת האדון שעליהם שבראם זה אינו בכלל האיסור כלל, ותמיד נראה שנשבעין כן בכל גבול ישראל. משרשי המצוה כי בהיותינו מקיימים דברינו בשמו הגדול תתחזק בלבנו האמונה בו והשגחתו עלינו ועל כל דברינו, וזה דבר ברור. ובדיני מצות השבועות והנדרים הארכתי בהם הרבה בסדר וישמע יתרו [מצוה ל']. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ועובר על זה ולא רצה להשבע בשמו לעת הצורך בטל עשה זה לדעת הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה, אבל הרב רבנו משה בן נחמן זכרונו לברכה כתב [בהשגותיו לספר המצוות] שאין השבועה בשמו גם בעת הצורך מצות עשה כלל כי אם רשות גמורה שאם נרצה נשבע ואם לא נרצה להשבע לעולם אין בכך כלום, וגם כי יש במניעה מהשבועה מצוה, וכענין שאמרו במדרש רבי תנחומא [מטות א'], אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אלא אם כן יהיו בך כל המדות האלה את יי' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ואחר כך ובשמו תשבע, ואם נרצה נוכל לומר שיבוא ובשמו תשבע ליתן עשה ולא תעשה לנשבע בשם עבודה זרה, כלומר בשמו תשבע ולא בשם אלהים אחרים. וענין מה שאמרו זכרונם לברכה [תמורה ג' ע"ב] שנשבעין לקיים המצוה כבר כתב הרב זכרונו לברכה כי מובו תדבק נפקא לן.
